מה השרפרף שלוש רגליים של פרישת הממשלה?
תוֹכֶן
המטפורה של שרפרף עם שלוש רגליים משמשת בתכנון פרישה כבר עשרות שנים. תכנון הפרישה של המשפחה הוא מושב המוחזק על ידי שלוש רגליים: ביטוח לאומי, תוכניות פרישה וחיסכון אישי. כל שלוש הרגליים חיוניות לחיי פרישה יציבה. ללא אחת הרגליים, הצואה צונחת.
ביטוח לאומי
רוב, אך לא כולם, עובדי הממשלה תורמים לביטוח לאומי. זה קריטי מכיוון שאלו שאינם תורמים לביטוח לאומי אינם משיכים כספים עם פרישה או נכות. עובדי הממשלה שאינם תורמים חייבים להבטיח ששתי רגלי הצואה האחרות חזקות.
ביטוח לאומי הוא כדורגל פוליטי ברמה הפדרלית. פוליטיקאים יודעים כי יש לבחור בבחירות לא נוחות להמשיך את הפירעון של המערכת, אך איש אינו מעוניין לנקוט את הלהיט הפוליטי של הפחתת התועלות או הגדלת התרומות. רגל שרפרף זו חשופה במיוחד להתנודד בגלל הפוליטיקה הסובבת אותה.
ביטוח לאומי כשלעצמו לא ישמור על אורח החיים בו נהנה הנהנה לחיות. רגל זו צריכה לשאת כמה שפחות משקל.
תכניות פרישה
תוכניות פרישה פשוט אינן מה שהיו פעם. פוליטיקאים השתמשו בעובדי ציבור ובהטבות הפרישה שלהם כשעיר לעזאזל לתקציבים ציבוריים שאינם בשליטה. Nevermind הוצאות חבית חזיר ותוכניות סיוע ציבוריות יקרות. כוח אדם הוא חלק גדול מהתקציב של כל ארגון, והעצמת העובדים מעצם זה היא רוצח מוראלי.
התמרון הפוליטי גבה את אותותיו על מערכות הפרישה. ההטבות פחתו בעוד העלויות שנשאו על ידי העובדים עלו. בעוד שהמגזר הפרטי אינו צריך להתמודד עם פוליטיקאים הממעידים על גמלאות הפרישה שלהם, עובדים העובדים במגזר הפרטי ראו גם את הטבות הפרישה שלהם מתכווצות. בשני המגזרים, היציבות של תוכניות הפרישה איננה עוד הערובה שהיא הייתה בעבר.
מרבית העובדים הפדרליים תורמים למערכת הפרישה של העובדים הפדרליים. למערכת זו יש שרפרף משלושה רגליים לביטוח לאומי, תשלום קצבה ותכנית חיסכון אישית הנקראת תוכנית החיסכון החסכון. עובדים פדרליים שאינם תורמים ל- FERS תורמים למערכת הפרישה של שירות המדינה שהיא רק קצבה. בשתי המערכות הקצבות הן תכניות הטבה מוגדרות.
לרשויות ממשלתיות ומקומיות שיש להם מערכות פרישה משלהן יש בדרך כלל תכניות הטבה מוגדרות המחייבות השתתפות עובדים. לרבים אפשרויות חיסכון אישיות כמו 401 (k) s ו- IRAs, אך לעיתים נדירות רכיבים אלה הם חובה.
חסכון אישי
כאמור, בחלק ממערכות הפרישה יש אפשרויות או דרישות לחיסכון אישי. תוכנית החיסכון החסכוני של הממשל הפדרלי היא חובה במידה מסוימת. סוכנויות תורמות סכום השווה לחלק ממשכורת העובד. העובד עשוי לתרום יותר. התרומה מתמרצת על ידי התאמת תרומות עד לנקודה מסוימת שמשמעות שסוכנויות יתאימו או יתאימו באופן חלקי למה שהעובדים תורמים מרצונם.
כאשר לרכבי חיסכון אישיים אין תכונות תואמות, לעובדי ציבור אין שום תמריץ להשתמש בתוכנית מערכת הפרישה במקום אלה המוצעות על ידי חברות השקעות פרטיות. כמו תוכניות חסכון אישיות רבות בחסות ממשלתית אחרות, תוכנית החיסכון החסכונית מציעה אפשרויות השקעה מוגבלות, בהשוואה לחברות השקעה פרטיות.
לא משנה איך עובדי ציבור בוחרים לחסוך לפרישה, הדבר החשוב הוא שהם באמת חוסכים. ימי ההסתמכות על ביטוח לאומי ופנסיה חלפו מזמן.
שמירה על איזון
כפי שמציע מטאפורת הצואה, כל רגל של הצואה חשובה. על עובדי הממשלה לשים לב לכל רגל ולהבטיח שהיא תישאר יציבה. תוכניות ביטוח לאומי ופרישה נמצאות בעיקר בשליטת העובד, כך שהמקום בו העובדים יכולים לעשות את ההבדל הגדול ביותר ביציבות לטווח הארוך הוא החיסכון האישי.
עובדים ציבוריים המבקשים למקסם את ביטחון הפרישה שלהם צריכים להתייעץ עם יועצים פיננסיים באמצעות מערכות הפרישה שלהם או באמצעות חברות השקעות פרטיות. בחלק ממערכות הפרישה יש הסדרים עם יועצים פיננסיים פרטיים העובדים בשיעורים מוזלים ובעלי ניסיון בעבודה עם עובדי ציבור.
